<h1>הפרדס לרש"י הלכ' נדה</h1>
<h2>דף יג.</h2>
הנדה והיולדת (והכלת) [והמפלת] טמאות לקוץ [חלה] ואסורות לבעליהן ליגע בא[חד] מאיבריהן, ואסורות להתקשט ולהתנאות לפניהם ואסורות להרבות שיחה [עמהן] מפני הרגל עבירה. כלים שהנדה נוגעת בהן בזמן הזה טהורין הן אצל בעלה. שהרי בני אדם שבזמן הזה טימאין בקברות ובאהל המת ובשרץ ולא יטהרו לעולם עד שיזרוק עלינו מלכנו מים טהורים לטהרינו. כך כלים שהנידה נוגעת בהן מותרין ליגע בהן ולהשתמש בהן. אבל מחמירין אנו על עצמינו ואין אנו אוכלין עמה בקערה [אחת] ולא משיורי מאכלה, ולא יושבין על מושבה. ולא נוגעין בבגדיה, ולא מקבלין כלום מידה. וכל מה שיוכל ירחיק ממנה ונותנין אנו לה כלי מים וקערה ומטפחת וסדין וכר וכסת להשתמש בימי טומאתה. ובעת טהרתה מכבסת הבגדים במים ומעביר מהם הכתם, וכל אשר אתה ידיח ויטהר. ומנהג זה יפה לישראל לנהג, מפני הרגל עבירה, אבל איסור טומאה ליכא.
ועוד יש בני אדם שקורין לאותן ז' אחרונים ימי ליבונה, לפי שמתרחצת בחמין ומתלבנת בבגדים נאים. וכולן אינן פורשות עכשיו מן הטומאה ואוכלות ושותות עם בעליהן. ועושות לבעליהן כל מלאכ(א)[ה] שהאשה עושה לבעלה. מזיגת הכוס, והצעת המטה, והרחצת פניו ידיו ורגליו באותו הליבון שלהי. וזו רעה גדולה, כמו ששנינו במ[ס'] שבת בפ[רק] א', כיוצא בו לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה. פי' כיוצא בו, לעשות הרחקה לעבירה [ש]אמרו לא יאכל הזב עם הזבה, וכל שכן טהור עם הזבה מפני הרגל עבירה. דמתוך שהן מתייחדין יבא לבעול זבה שהיא בכרת. ותני עלה, תנא דבי אליהו מעשה באדם אחד שקרא הרבה ושנה הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה ומת בחצי ימיו והיתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזרת בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ואומרת להם. כתוב בתורה כי הוא חייך ואורך ימיך. ובעלי שקרא הרבה ושנה הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה ועתה מת בחצי ימיו. ולא היה אדם שמחזירה דבר. פעם אחת נתארחתי אצלה. אמרתי לה בימי נדותיך מהו אצליך. אמרה [לי] חס ושלום אפילו באצבע קטנה לא נגע בי. בימי ליבוניך מהו אצליך. אמרה לו אכל עמי ושת(י)[ה] עמי וישן עמי בקירוב בשר ולא עלתה [על] דעתו לדבר אחר. אמרתי לה ב[רוך] ה[מקום] שהרגו שלא נשא פנים לתורה. שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. [כי אתא רב דימי אמר מטה אחת הואי]. במערבא אמרי סינר מפסיק בינו לבינה. פי' ושימש ת[למידי] ח[כמים] הרבה, להסבירו סתומות המשנה וטעמיה, והוא הנקרא תלמוד. נדותייך, כל ז' של ראייה ראשונה ואליהו שמע בישיבה של מעלה שלפיכך נענש אותו ת[למיד] ח[כם]. ולפיכך שאל לה איסור נדה משאר איסור[ים]. ומה ששאל על איסור נידות תחילה ואח[ר] כ[ך] על הליבון, לפי שהיה רוצה שת[ת]ודה. וכן אמר לה, בחייך אימרי לי בימי נדותייך מהו אצליך, דשמא נכשל בה לפיכך נכרת בקוצר ימים. ואמרה לו, חס ושלום וכו' [והשתא אודי לי מיהא בימי ליבוניך מיהו אצלך. אמרה לו כו']. [ו]אותן ימי ליבון ששאל לה אליהו הן ז' נקיים שזבה יושבת בהן מן התורה, ולא אותן ז' שהחמירו על עצמן הם. לפי שבאותו זמן היו מחזיקות עדיין כדין התורה. שהרי אותו תלמיד מצינו שהיה בעת התנאים, כדתניא התם, דתניא מעשה באדם אחד וכו'. ואותה חומרא מימי ר' זירא ואילך היתה. שהרי היא (חומרא) [אמרה] בכל מקום ועוד שרב[י] בסוף התנאים [היה], ובימי רבי מצינו בפירוש שלא היתה אותה חומרא. דתניא בפרק אחרון דנדה [ס"ו ע"א] התקין רבי שאם ראתה יום א[חד] תשב ששה והוא. ב' (או ג' ימים) תשב ששה והוא. בג' תשב ז' נקיים. ותקנה זו של רבי אינה דומה לאותה של ר' זירא. הא למדת מכאן שהליבון של אותו תלמיד לא היה כזה שנוהגות עכשיו בעצמן, אלא ליבוניך, כגון זבה שסופרת ז' נקיים משפסקה, והיא צריכה להיות לובשת בגדים לבנים לבדוק שמא תראה ותסתור ספירתה. שמן התורה אסורות אותן ז' נקיים. והיינו דקאמר לה ואל אשה בנדת טומאתה וגו' דטמאה גמורה היא לכל תורת נדה וזבה. כנדת טומאתה, פי' עד שתבוא במים לטבילה הוא לעולם בנדתה דמרבינן מתהיה בנדתה, בהווייתה [תהא], עד שתבוא במים, בתורת כהנים מטה [א]חת הויא ורחבה, ולאו קירוב בשר [הויא] וסבר דשרי בהכי. סינר (פוייצנש בלע"ז) בגד שהיא חוגרות בו ומגיע ממתנים ולמטה והוא כמכנסיים לאשה שלא פיסות רגליה כשהיא בחלוקה לבד. הרי משנה, הרי ברייתא, ואתה למד מתוכו שאף על פי שמתרחצת בחמין ומתלבנת בבגדים באותן ז' נקיים [והן נקיים], ולבנים בלא ראיית דם אף על פי כן אינה יוצאה מידי טומאה עד שתטבול בזמנה. לפי שלא מצינו שום טהרה במים חמין ושאובין. ואף על פי שעשתה כל כך אסורה ליגע לבעלה. כדתנן במסכת כתובות [ס"א ע"א] כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה, נדה עושה לבעלה, חוץ ממזיגת הכוס, והצעת המטה ורחיצת פניו ידיו ורגליו, לפי שיש חימוד במלאכ(ה)[ות] (זו) [אלו] יותר משאר מלאכות. ומתוך חימוד באין לידי עבירה. [ו]כל [ז]מן שלא טבלה הרי זו בהיכרת. ואף על פי שיש בה ז' נקיים (כדי ילפינן). [כדילפינן בגזירה שוה] [ב]בשר על גבי גחלים. דמה זבה הבא עליה (וכו') [כל זמן] שלא טבלה ישנו בהיכרת. לפי שאינה יוצאת מידי טומאה לעולם עד שתטבול, ואפילו תשב מאה ואלפיים נקיים, כדאמרינן [נדה ס"ז ע"ב] ואחר תטהר אחר מעשה תטהר. והן אחר טבילה. אף נידה נמי אינה יוצאה מידי טומאתה לעולם עד שתטבול. ולפיכך אסור ליקרב אצל בעלה [לעולם] עד שתטבול. כך ראיתי רבי נוהג ואפי[לו] במסירת מפתח או שום דבר אחר מידו לידה היה פורש. ואם תאמר וכי מאחר [שמצאנו] שצריכה נדה טבילה, מה זו טהרה שהן עושות בחמין, דע והבין שהנשים עושות מלבן. לפי שבשעת טומאתן היו מחליפו[ת] בגדים שלהן ולובשות בגדים מכוערים כדי שתתגנו על בעליהן ולא יבואו לידי הרגל עבירה ולאחר שהיו פוסקות לשבעתן היו רוחצות ולובשות בגדים נאים. לפי שהיה קשה להן להתגנות כל כך. וכאשר ראו [כתוב] ימי ליבון האשה, התחילו לומר, שאלו הן [ה]ימים שדברו בהן חכמים. והתחילו לעשות קבע. והנשים היו משרתות את בעליהן באותן [ה]ימים. ואסור לעשות כן. דהא [דאמרינן] לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה (ועוד) [עד] שתטבול קאמר. ויישר כח האשה שאינה מתלבנת ואינה רוחצת ומתגנה לעולם [על בעלה] עד אחר הטבילה. שכשם שישנה בהכרת בעת טומאתה כך ישנה נמי עד שתטבול. כאשר פירשתי. [ולכך לא תתלבן]. ועוד יש רעה חולה אשר דבקו בה. שמתוך שנהגו באותה רחיצה שעושות בימי ליבון שלהן, התחילו לעשותה קבע, ושכחו (ה)עיקר רחיצ(ת)[ה] סמוך לטבילה שנעשית כהילכתה. וכמעט (אשר) [ש]באות לידי ממזרות גמור, שהרי אותה רחיצה רחוקה מן הטבילה, וכבר יבשו עליהן כל חבורות וגרבים, ויש בהן חציצה. ואין עולה טבילה להן ומשמשות בה, [ו]נמצאו נבעלות בנידתן, וב[ו]עליהן בועלי נדות. וכולן בהכרת במזיד. ולפיכך מצוה (להשבית) [להשכיח] אותו מנהג, ולהשפילו ולהעלותו מעליהן. שמתוך שעשו אותו קבע התחילו לומר לא אלו מטהרין [אלא אלו מטהרין] מידי דהוה שגזרו (רבוי) [רבותינו] במסכת שבת [י"ד ע"א] שהבא ראשו ורובו במים שאובין טמא. לפי שהתחילו לומר כמו כן.
<h2>דף סה:</h2>
והאידנא לא חיישינן שמא ירבו נוטפין על הזוחלין. ומטבילין בכל הנהרות בין ביומי ניסן בין ביומי תשרי דמילתא דלא (שחיכא) [שכיחא] היא. ולא סבירא לן לא כשמואל ולא כאבוה.
וצריכה טבילה חמורה במים חיים (ו)קודם כניסתה לחופה.
